"אין ספק בלבי כי "שבונו" הוא יצירת מופת. עבורי הוא בעת ובעונה אחת אמנות, קסם, ומחקר במדעי החברה, המאוזנים בכזו מיומנות שאני לא יכול לקבוע מי מהם עולה על האחרים.

זהו מחקר מעולה בתחום מדעי החברה, כי באמצעות בחירה המבוססת על תחושה חסרת רבב [unerring] לתיאור חוויותיה בקרב האינדיאנים בג'ונגל של ונצואלה, פלורינדה דונר מצניחה, פשוטו כמשמעו,  את הקורא לתוך עולם לא ידוע, אבל אמתי מאד. המידע האתנוגרפי נמצא כאן, אבל הוא מוצג בדרך עשירה, מלאת חיים, ופונקציונלית.

בו בעת, הסיפור העוצמתי רודף את הקורא ומצליח לעורר בו תחושה מוזרה וייחודית של יִרְאַה. משום כך "שבונו" הוא קסם טהור, כי הוא מקיים לכל אורכו הילה מהממת ואסורה של עולם מסתורי ומכַשֵף.

 ולבסוף, "שבונו" הוא אמנות בשל ארגון המילים והרעיונות ברמה של רב אמן. האמנותיות של פלורינדה דונר מתבטאת במהלומות באמצעות מילים; יצירת תמונות

 חולפות בעלות נוקבוּת עליונה, ולאחר מכן חריזתן למחרוזת אחת עד שהן משיגות תוצאה סופית; קתרזיס של הַרְגַשַה [feeling] ". 
                                              

                               קרלוס קסטנדה  

כחלק מתהליך החניכה הרוחנית שלה מגיעה פלורינדה דונר לעיירה נידחת בוונצואלה, בתחילה כחוקרת אנתרופולוגית ולאחר מכן גם כשוליה למכשפה מבוגרת. בנוסף לחשיפת איכויותיה כלוחמת בתנאים של בדידות בסביבה זרה, היא מגלה גם את יכולותיה הספיריטואליות.

פלורינדה באה במגע עם מכשפות, מדיומים ומרפאים, ונחשפת  לשיטות העבודה שלהם. יותר מכל היא נחשפת לסיפורי גורל ולאופנים שבהם הוא מקבל תפנית. חשיפה זו מביאה אותה לחוש בצורה ישירה את הכוח המעצב גורלות ואף להפעילו. יכולתה הסיפורית מעוררת את הרושם שבכוחה להביא את הקורא לחוות זאת בעצמו.

פלורינדה גם מעמתת בין שני עולמות מושגיים ומנסה למצוא מקבילות למושגים הספיריטואליסטים בעולם הרוחני שממנו היא מגיעה - עולם הכישוף הטולטקי.

ספר מרתק, מעורר מחשבה ורב תובנות.